החלטה בתיק מ"ת 11996-06-13 - פסקדין

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים לפי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין), חציית צומת באור אדום (לפי תקנה 64(ה) לתקנות התעבורה), מהירות בלתי סבירה (לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה), פניית פרסה אסורה (לפי תקנה 44(א) לתקנות התעבורה), סטייה מנתיב נסיעה (לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה), שינוי זהות של רכב (לפי סעיפים 413ט + 413יב לחוק העונשין) ואיומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין).

על פי המתואר באישום, ביום 20.5.13, נהג המשיב בג'יפ מסוג וולוו בצבע שחור, הנושא לוחית רישוי שמספרה זויף על ידי המשיב. בסביבות השעה 11:00 הגיע המשיב למתחם תחנת דלק פז שבכביש 4 ביציאה הדרומית מחיפה, וכעבור כמה דקות הגיעו לאזור שוטרים על מנת לעצור את המשיב בחשד כי הרכב בו נוהג הוא גנוב. השוטרים הגיעו רגלית לרכבו של המשיב וצעקו לעברו " עצור משטרה", משלא ענה הם דפקו על חלון הרכב וקראו שוב לעבור. בשלב זה המשיב ניסה להימלט, הוא נסע לאחור במהירות, פגע ברכב אחר שעמד, ואז המשיך בנסיעה קדימה ופגע בשני שוטרים. המשיב יצא מתחנת הדלק והמשיך בנסיעה על הכביש הראשי, הוא ביצע פניית פרסה במקום בו אסורה פנייה כזו, ופגע בארבעה רכבים וגרם להם נזקים, הוא המשיך בנסיעה תוך שהוא חוצה רמזור אדום, וממשיך בנסיעה פראית אשר גרמה לרכב הבאים מולו לסטות ממסלולם על מנת להימנע מהתנגשות. לאחר שהצליח להימלט מהשוטרים, הוא נטש את הרכב.

בהמשך למתואר לעיל, הגיעו השוטרים לביתה של זוגתו של המשיב על בניסיון לאתרו, משלא מצאו אותו, הם השאירו מספר טלפון לזוגתו על מנת שתיצור עמם קשר. כעבור כשעה, התקשר המשיב למספר הטלפון ואיים על השוטרים באומרו: " אני אדאג להוציא לך את הלב ואתה תמות, זה פעם ראשונה שאני מתעסק עם כוחות הביטחון, ואם יש לך אומץ, תגיע לבית אצלי בטירה, רק תנסו לדפוק בדלת ואתם תמותו". 

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המבקשת למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

המבקשת טענה כי בידיה ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס את האישומים נגדו, הכוללות את הודעותיהם של נהגי הרכב שנפגעו ועדת ראיה שנכחה בתחנת הדלק. בנוסף, קיימות גם הודעותיהם של השוטרים שנכחו במקום, וכן צילומי מצלמות אבטחה של תחנת הדלק. יתרה מכך, המשיב מאשר בהודעתו במשטרה  את מרבית העובדות המתוארות באישום.

לעניין עילת המעצר, טענה המבקשת כי מעשיו של המשיב מעידים על מסוכנות ועל חשש כי שחרורו עלול לסכון את שלום הציבור, שכן מעשיו מעידים על זלזול בחיי וברכוש הזולת. המבקשת הפנתה גם לעברו הפלילי והתעבורתי המכביד של המשיב, וכן לעובדה כי קיים נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. המבקשת הוסיפה כי קיים חשש להימלטות מהדיון ושיבוש הליכי משפט, לנוכח המתואר באישום. לפיכך נטען כי אין חלופה שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב.

המשיב מצדו מאשר את רוב העובדות המתוארות באישום, אך טוען להגנת הצורך ולחלופין טעות במצב דברים.

לטענתו השוטרים הגיעו ברכב שכור, שאינו מצביע על היותם שוטרים, אשר יצאו ממנו שלושה גברים אשר באו אליו בריצה. לגרסתו של המשיב, הוא סבר כי מדובר בבחורים שבאו לפגוע בו, זאת היות וניסו לפגוע בו בעבר, ולכן, מחשש לחייו הוא נאלץ להימלט. לטענתו בחומר הראיות קיימות אינדיקציות רבו התומכות בגרסתו. כך למשל, השוטרים לא לבשו מדים, לא חבשו כובעי זיהוי, לא הציגו תעודות מזהות ואף לא הציבו סירנה עם מנורה כחולה על הרכב. המשיב מכחיש כי שמע שהשוטרים הזדהו, משום שחלונות רכבו היו סגורים.

בנוסף, רוב עדי הראיה העידו אישרו כי השוטרים לא היו מזוהים, וכי שלושת השוטרים שהם בעלי מבנה גוף חסון, התנפלו על רכבו של המשיב בעודם מחזיקים בכלי נשק.

חיזוק נוסף לטענתו של המשיב כי חשש לחייו ניתן למצוא בעובדה כי עזב את נטש את רכבו והשאיר את חפציו האישיים בתוך הרכב, ולא ניסה להעלים את לוחיות הזיהוי המזויפות שהיו, שלטענתו שימשו אותו על מנת להתחמק ממעקבים. בנוסף, הוא הביע צער על הנזק שנגרם לאזרחים תמימים.

לעניין האישום השני, טען המשיב  השוטרים הגיעו לבית זוגתו, על אף שהם יודעים כי הוא אינו מתגורר עמה כדרך קבע, שברו את הדלת וצעקו ואיימו על זוגתו. לגרסתו הוא היה שתוי בעת ששוחח עם השוטר, וכי הודה והתנצל על הדברים שאמר, אך היה בסערת רגשות לנוכח התנהגותם של השוטרים.     

דיון והכרעה

לאחר עיון בחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי התשתית הראייתית הקיימת בתיק מספיקה לצורך הוכחת האישום המיוחס למשיב, זאת בעיקר לנוכח הודאתו. עם זאת, שוכנעתי כי טענתו בדבר הגנת הצורך, שאמורה להתברר במסגרת ההליך העיקרי, איננה משוללת יסוד, ומחייבת את שקילת שחרורו לחלופת מעצר. להלן אפרט.

ראשית, המשיב אינו מכחיש כי נמלט מהשוטרים, ומאשר את רוב העובדות המתוארות בשני האישומים נגדו.

המשיב טען כי השוטרים לא היו מזוהים, התנפלו על רכבו באופן מפתיע, ומתוך פחד שמא מדובר בעבריינים שבאו לפגוע בו, הוא נס על נפשו, תוך שהוא פוגע ברכבים אחרים ומסכן חיי אדם, ועל כך הוא התנצל בחקירתו. לגבי האישום השני, הוא אישר כי התקשר לשוטר ודיבר אלי בצורה "לא יפה", אך טען כי עשה זאת לאחר שהבין כי השוטר פרץ לדלת ביתה של זוגתו והטיל פחד ואימה עליה ועל שתי בנותיו.

מבלי לקבוע מסמרות באשר למהות טענת הגנת הצורך ולעניין משקל הודאתו של המשיב וסיכויי קבלת טענתו, אעיר כי חומר הראיות אינו שולל לחלוטין את גרסתו של המשיב, ואף קיימות מספר אינדיקציות התומכות בגרסתו. כך למשל העובדה כי שני בני דודיו נרצחו, ומאז הוא חי בפחד ומנסה להחליף מקום מגורים ורכב באופן תדיר על מנת שלא יוכלו לעקוב אחריו; בנוסף מסרטון מצלמת האבטחה של תחנת הדלק, לא ניתן לזהות שמדובר בשוטרים המגיעים לרכבו של המשיב, כך שבית המשפט בהליך העיקרי אמור לקבוע אם אכן השוטרים צעקו לעברו והזדהו אם לאו והאם בתנאים שהיו במקום, כאשר הוא ברכב שחלונותיו סגורים, היה על המשיב לדעת כי מדובר בשוטרים.

ויבהר כי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המשיב לא טרח לפנות למשטרה לדווח על המקרה וגם לא כדי לנסות לאתר את האזרחים שנפגעו על מנת שיוכלו לתבוע את זכויותיהם. בנוסף, קיימות מספר ראיות המצביעות על כך כי המשיב הבין בשלב מסוים במהלך המרדף כי ייתכן ומדובר בשוטרים [כך למשל לעניין המחסום שהוצב שייתכן שהמשיב הבחין בו; כך גם דבריו בעדותו מיום 27.5.13: "..ומהסיבה הזאת נרתעתי אחרי שגיליתי במרדף שזה אכן המשטרה שקפצה אלי בתחנת הדלק מהלחץ ומהפחד נכנסתי לטראומה שלא שלטתי בעצמי ולא ידעתי מה אני עושה לכן נטשתי את האוטו בבהלה ובחוסר אונים ..."].

כך שעל אף שייתכן כי תחילה המשיב  לא סבר שמדובר בשוטרים, הרי שבשלב מסוים הוא הבין כי ייתכן ומדובר בשוטרים, ובכל זאת המשיך במנוסה ולא הסגיר עצמו.